בפסגת קמפ דויד שנכשלה, קלינטון וברק בבירור טמנו לערפאת מארב, בכך ששניהם הציגו בפניו עסקה שהיתה טובה לישראל הרבה יותר מאשר לפלסטין. בשל סיבות שנובעות מפוליטיקה פנימית אמריקאית, נשיא מכהן בארה"ב לעולם לא יוכל להציע הסכם שאינו לטובת ישראל. הפגם המהותי בקמפ דויד היה בכך שערפאת נשא ונתן בקילומטרים, בעוד שברק נשא ונתן בסנטימטרים. כדאי לקחת בחשבון את העובדה שהעם הפלסטיני הוא זה שהחזיק ב-1948 ב-93% מאדמת פלסטין, ועיבד אותה. הקליקו כאן כדי לראות פירוט של בעלות פלסטינית לעומת ציונית על אדמות ב-1946. בקצרה, לערפאת הוצגה עסקה מסוג take it or leave it. לפלסטינים ניתנה האפשרות לוותר על כל תביעותיהם במזרח ירושלים ועל זכות השיבה, ו"לזכות" בתמורה במדינה על שטח לא רציף בחלקים של הגדה המערבית ורצועת עזה, או לדחות את הצעת קלינטון-ברק בשלמותה, וכך נעשה.

העובדה המרכזית שמוצנעת בדרך כלל בתקשורת המערבית היא שממשלת ישראל הציעה כבר את רוב הגדה המערבית הכבושה ואת רצועת עזה (אבל לא את מזרח ירושלים) למלך חוסיין. אלא שמלך ירדן דחה את ההצעה ה"נדיבה" על הסף. המלך אמר בראיון עמו:

"... הוצעה לי החזרת כ-90 אחוז ויותר של השטח, אפילו 98 אחוז, להוציא ירושלים, אבל אני לא יכולתי לקבל זאת. מבחינתי זה היה כל אינץ' ואינץ' שאני אחראי לו, או לא כלום." ("קיר הברזל", עמ' 259).

כך שהטענה כאילו:

"ברק הרחיק לכת יותר מכל מנהיג ישראלי אחר למען השלום"

היא שקר גדול, מפני שמנהיגים ציונים אחרים היו מוכנים למסור יותר אדמות כבושות וריבונות למלך חוסיין, בתמורה לגירסה הישראלית של "שלום".

הישראלים, הציונים והאמריקאים חייבים להבין שאין מנהיג ערבי שיכול לשקול הצעה כזו. אפילו לא המלך חוסיין עצמו, כשהיה בחיים. מנקודת ראותנו, כל דבר פתוח למשא ומתן, חוץ מזכות השיבה וממזרח ירושלים. ההצעה שניתנה בפסגת קמפ דויד הכושלת אינה קבילה בעיני פלסטינים רבים מהסיבות הבאות:

• יישום זכות השיבה הפלסטינית, בהתבסס על החלטת העצרת הכללית של האו"ם 194, היא המפתח לקץ הסכסוך. כך שכל תהליך שלום שאינו מתייחס לזכות השיבה הוא רק הפסקת אש זמנית, שבעקבותיה הסכסוך יתלקח שוב. צריך להדגיש שרוב הפלסטינים הם פליטים, ושפתרון שיחזיק מעמד יהיה רק כזה שמסיר מכשול זה מהדרך.

• לאחר שהמלך חוסיין וסבו המלך עבדאללה סירבו לוותר על הריבונות בירושלים לטובת הישראלים, עצם הציפיה מהעם הפלסטיני לעשות את ההיפך הגמור היא מגוחכת. אין לשכוח את העובדה הידועה שההאשמים היו גורם מרכזי בהגנה על האינטרסים של ישראל אפילו בטרם נוצרה ב-1948. מעטים ההיסטוריונים שקוראים תיגר על עובדה זו. הקליקו כאן כדי לקרוא עוד על תפקידם של ההאשמים במלחמת 1948.

• לירושלים יש חשיבות עליונה באיסלם, מפני שהייתה ה"קיבלה" (הערת המתרגמת: "המקום שאליו פונים המוסלמים בתפילה) המקורית, לפני מכה, והמקום השלישי בקדושתו למוסלמים, אחרי מכה ומדינה. גם אם אינכם מסכימים עם הערכה זו, מנקודת ראות פוליטית ירושלים היא הגורם המלכד ביותר בקרב ערבים ומוסלמים.

• לרוב הערבים המחשבה שערבים ומוסלמים לחמו באומץ כה רב כדי לטהר את ירושלים מהצלבנים, רק כדי להגישה על מגש של כסף לישראלים-היהודים, היא בלתי נתפסת. מאות אלפי ערבים ומוסלמים נהרגו בקרבות בין המאות ה-11 וה-13, רק כדי לטהר את ארץ הקודש מהצלבנים הנוצרים. פלסטינים, ערבים ומוסלמים תוהים לעתים קרובות היכן היו היהודים הציונים כשארץ הקודש נזקקה באמת לעזרתם בזמן הטבח הצלבני! האם פלסטין הייתה ארץ "מובטחת" או "לא מובטחת"? זאת השאלה.

• השטחים שהוצעו לפלסטינים לפי הצעת ברק מבותרים מצפון לדרום וממזרח למערב, כך שהמדינה הפלסטינית הייתה מורכבת מקבוצת איים, שכל אחד מהם מוקף במתנחלים ובחיילים ישראלים. אין אומה ריבונית שהייתה מקבלת הסדר כזה, שמחבל באסטרטגיית הביטחון הלאומי ובאינטרסים שלה. הקליקו כאן כדי לראות מפה.

• המדינה הפלסטינית העתידית לא רק שהייתה מפורזת לגמרי, עם התקני התראת מכ"ם ישראליים בעומק שטחה, גם הקשרים הכלכליים, החברתיים והמדיניים שלה עם מדינות ערב השכנות היו נתונים לפיקוח ישראלי מחמיר.

לא כדי להגן על ערפאת, מן הראוי לזכור שלקח על עצמו סיכון פוליטי בכך שחתם על הסכם אוסלו ב-1993, מבלי שקיבל כל ערובה לכך שכל החלטת או"ם בנוגע לפלסטין תיושם. כתוצאה, יותר משבע שנים לאחר הסכם אוסלו, היה בידי ערפאת מעט מאד שיכול היה להראות לעמו, במיוחד לאחר שוויתר מראש על כל כך הרבה אז ובהסכם וויי. לדוגמא:

• בגדה המערבית הכבושה וברצועת עזה יש יותר התנחלויות יהודיות וכבישים עוקפים מאי-פעם.

• ירושלים הערבית הפלסטינית נתונה לטיהור אתני מתמיד של אוכלוסייתה הפלסטינית, וזהותה הערבית הפלסטינית נלקחת ממנה מדי יום.

• האבטלה שולשה, ומעל לכל:

• ערפאת נראה יותר ויותר כדחליל ישראלי ואמריקאי, שתפקידו העיקרי היה לשלוט בעם הפלסטיני כפי שהאמריקאים והישראלים רואים לנכון.

להאשים את ערפאת בהתפרצות ההתנגדות לכוחות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה זו הטעיה לא הוגנת. ציונים מעדיפים פעמים רבות להאשים מנהיגים ערבים, במקום להתמודד עם הסוגיות המרכזיות של הסכסוך. בדרך כלל הדבר נעשה כדי להרוויח זמן, בתקווה שהפלסטינים יאבדו תקווה. הפגם המהותי בהסכם אוסלו הוא בכך שהיה זה ניסיון לגרד את פני השטח של הסוגיות המהותיות של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ולא בהכרח לפתור אותן. כל הסכם, בדומה להסכם אוסלו,ֿ נועד להיכשל אם לא יתייחס לנושאי הליבה של הסכסוך, כמו זכות השיבה הפלסטינית, מעמדה של ירושלים, הקצאות מים וגבולות המדינות שייתהוו.

יתכן מאד שהפלסטינים והישראלים עדיין אינם בשלים להסכם שלום סופי. עם זאת, אין בכך משום תירוץ לקבלת "הסכם שלום" זמני שמסכן אינטרסים לאומיים פלסטיניים קריטיים. עד שיגיע הסכם שלום צודק והוגן, שיתייחס בהכרח לנושאי הליבה, שתי הקהילות חייבות לפתוח בחינוך עצמי בנושא הסכסוך, ולקוות לטוב.

לינקים שקשורים לנושא:

• "שניים עשר שקרים מוסכמים" מאת אורי אבנרי

• וושינגטון רפורט: "שאלות נפוצות על הצעת השלום מקמפ דויד"

• האם הצעתו של ברק הייתה נדיבה או לא? זו השאלה. מצגת פלאש של גוש שלום

• "ההתנחלויות של ישראל: מפת דרכים לכישלון" מאת ג'ימי קרטר

• "הארץ" (וואלה): דו"ח "בצלם": המתנחלים שולטים ב-41.9% משטחי הגדה המערבית

• שאלות שציונים שואלים: איך הפלסטינים מסוגלים לשלוח את ילדיהם לעורר מהומות נגד החיילים הישראלים?